נחלת בנימין חלק ב’

מוה”ר ב”ז בנדיקט זצ”ל, היה משיירי אנשי הכנסיות הגדולות של הגלות, שזכו לעלות ארצה ולהמשיך בארץ קודשנו את מפעלם החינוכי והתורני. דמותם לא נתפסה עד עצם היום הזה כדבעי, אף לרבים שהכירום, משום שדור הרבנים הזה, שנבנה על בסיס עולם רוחני ותרבותי, שלא רק שונה הוא מן המצוי בארץ, אלא שבנוסף לכך, עצם התחדשותה של מדינת ישראל, מחקה אותו מהנוף הרוחני של עמנו, במודע או שלא במודע. כמוה”ר ב”ז בנדיקט זצ”ל שמר כבבת עינו על שמירת המושג “מרא דאתרא”, והגשים אותו כל חייו. עמידתו האיתנה של כמוה”ר ב”ז בנדיקט זצ”ל על עקרונות ההלכה, התלמוד ושאר מקורות חז”ל, נתנה לו את הכוח להמשיך בדרכו מבלי נטות ימינה או שמאלה מדבריהם על אף הסבל הרב שהפך לנחלתו במשך שנים לא מועטות. מר שלמה חיים משה רמתי הי”ו, ששימש את הרב מאז עבר להתגורר בקהילת אחוזה, ועוד יותר מזה, שירת את הרב במסירות ללא לאות וללא סייג, בפרט בשנים האחרונות של הרב בהן המחלה ריתקה אותו למיטה, רצה שהדמות הרבנית שהיא הייתה יסוד נשמתו ופעילותו של הרב לא תיעלם מהדורות הבאים, ושתאיר נתיבתם של רבנים צעירים הרוצים להנהיג את צאן מרעיתם ביד רמה אם הם יהיו ראויים לכך. הודות למאמציו המרובים והדקדקנים של מר רמתי הי”ו, מתוך מסירות ונאמנות שאפיינו אותו בחיי הרב ומאפיינים אותו גם עתה, טרח להעלות על הכתב ולפרט פרטי התנהגותו של הרב זצ”ל, מהם משמחים ומהם קשים, שאפיינו אותו במהלך השנים הרבות. (מתוך דברי הרב ד”ר אליהו רחמים זייני שליט”א על הספר).